מ"ושמחת בחגך" ל"ושמחת בעת הלידה"

על אפקט וחשיבות ביטוי השמחה בזמן המאתגר של הלידה

עדיין תחת ההשפעה המרוממת והעליזה של החגים הנפלאים שאך מסתיימים, בחרתי לכתוב על נושא שאולי יעלה גבה אצל רבות מכן: ביטוי השמחה בעת הצירים.

אני יודעת מה את חושבת עכשיו. "ביטויי שמחה? בזמן הצירים? באמת?"

הרי למרות שבעינינו הלידה היא סמל של אירוע מאושר ביותר, שעות הצירים המאתגרות והכאב שלרוב נלווה אליהם הופכים אותה לזמן שקשה לבטא בו שמחה.

לרוב מאיתנו, האופוריה והשמחה מגיעות רק לאחר שאנו זוכות לחבק תינוק מתוק, בריא ושלם.

אז מה זה ההגזמה הזו? האם באמת יש מקום ואפשרות לביטויי שמחה בזמן הצירים? ובעצם, מה הקשר בין הרגעים המאתגרים של הצירים לבין ביטויי שמחה?

התשובה, כפי שאת כבר יכולה לנחש, היא: כן! ולא רק שיש מקום - זה מאוד רצוי ומבורך.

השמחה הראשונית - הזכות עצמה

בואי נתחיל מהמקום הכי פשוט והכי עמוק בו זמנית.

אירוע הלידה הוא באמת מתנה עצומה שלא כולם זוכים לה. עצם זה שאנו הולכות בעזרת השם לזכות לגדל ילד, זו זכות ענקית שצריכה לשמח אותנו עמוקות.

אז שמחה מעצם הזכות שניתנה לנו? בוודאי שיש!

אבל יש כאן משהו הרבה יותר מעניין ועמוק - קשר פיזיולוגי ישיר בין השמחה שלנו לבין הקלות שבה אנחנו יולדות.

המדע של השמחה - כשההורמונים עובדים בשבילך

ולכאן ממש רציתי להגיע.

אם נתעמק במנגנון הכאב בזמן הלידה, נגלה כי המשאב העיקרי הפיזיולוגי שעומד לרשותנו ברגעים מאתגרים אלו הוא הורמון בשם אנדורפין.

האנדורפין הוא הורמון סבולת ואופוריה שעוזר לנו לסבול את כאב הלידה. למעשה, נוכל להתייחס אליו כאל משכך הכאבים הטבעי של הגוף.

והנה החלק המדהים: האנדורפינים הם הורמונים שאנו משחררות בין היתר כשאנו מבטאות שמחה - צוחקות, מחייכות ועליזות.

יש כאן אפקט של הביצה והתרנגולת: ברגע שאנו מבטאות שמחה בזמן הצירים, אנו מפרישות רמות גבוהות יותר של אנדורפינים, וממילא מפחיתות משמעותית את רמת הכאב, וממילא יותר קל לנו להמשיך לחייך, וכך הלאה.

לידה עם חיוך על הפנים זה לא רק ליולדות שלוקחות אפידורל. זוהי אופציה נגישה לכולן.

מחיוך לצחוק - העצמת האפקט

צחוק הוא למעשה גרסה משודרגת של החיוך מבחינת השפעתו הפיזיולוגית.

כשאנחנו צוחקות, אנחנו:

• משחררות רמות גבוהות עוד יותר של אנדורפינים

• מרפות באופן טבעי את שרירי הגוף כולו

• נושמות בצורה עמוקה ומלאה יותר

• יוצרות תנועה פיזית שמסייעת לתהליך הלידה

צחוק אמיתי בלידה יכול להיות כלי נפלא - הן במובן של הפרשת ההורמונים, והן במובן של שחרור הלחץ הנפשי והפיזי.

הצד השני של המטבע - מה קורה כשמתכווצים מכאב

ועכשיו בואי נבין מה קורה כשאנחנו עושות את ההפך - כשאנחנו מתכווצות מהכאב.

כשאישה מגיבה לכאב הצירים בכיווץ, בפאניקה או בפחד, מתרחשים כמה דברים במקביל:

ברמה ההורמונלית: הגוף מפריש אדרנלין - הורמון הלחץ והלחימה. האדרנלין מתנגד באופן ישיר לתהליך הלידה. הוא מעכב את הצירים, מאט את התקדמות הלידה, ויוצר מעגל של עוד כאב ועוד מתח.

ברמה השרירית: כיווץ מכאב משפיע על כל שרירי הגוף - כולל שרירי תעלת הלידה. במקום להירגע ולהיפתח, השרירים מתכווצים ונסגרים, מה שהופך את העבודה לקשה פי כמה.

ברמה של שפת הגוף: יש משהו מרתק שקורה כאן - הכיווץ בין הגבות שלפעמים מגיע באופן אוטומטי הוא מראה פנימית לכיווץ הפנימי.

הפנים שלנו משקפות את מה שקורה בפנים הגוף. כשהפנים מכווצות, הגוף מכווץ. כשהפנים מרוחות ופתוחות - הגוף נפתח.

זה לא מטאפורה - זה קשר פיזיולוגי ממשי.

הפן התרבותי - מה אנחנו רוצות לשדר?

ועכשיו לסיפור שממחיש משהו עמוק על התרבות שלנו.

פעם כשלימדתי את השיטה הזו במסגרת קורס קבוצתי, קמה אחת הנשים - היא הייתה לקראת לידה חמישית - והתנגדה נחרצות לרעיון.

"אם בעלי יראה אותי מחייכת בלידה," היא אמרה, "גם אם זה חיוך פיקטיבי, הוא לא יידע כמה כואב לי!"

זה היה רגע של אמת. היא חשפה משהו שהרבה נשים מרגישות אבל לא תמיד מודות בו:

אנחנו רוצות שידעו שאנחנו סובלות. אנחנו רוצות הכרה על מה שאנחנו עוברות.

ויש בזה משהו לגיטימי לחלוטין! יש מקום להכרה סביבתית במה שאנחנו עוברות, וזה חשוב.

אבל השאלה היא:

במה את רוצה שיכירו? בסבל שלך או בכוח שלך?

נתתי לאישה הזו כלים לתיאום ציפיות ולשיחה מקדימה עם בעלה. היא הסבירה לו שהיא הולכת להשתמש בכלי שלמדה, שזה ככה וככה, ושלא יסיק מכך שהיא לא מתמודדת - אלא אדרבא, שיעריך איך היא מתמודדת בחן כזה.

וכך היה. הלידה החמישית שלה הייתה מופלאה בכל קנה מידה. היא יצאה זורחת ממנה - לא סמרטוט כמו בשאר הלידות.

המסר כאן הוא גם עניין של תיאום ציפיות - פנימי ועם המלווים. וכשאני משנה גישה, אני מרווחת לחלוטין. כי זה באמת לא מצווה לסבול!

התרבות של הסבל - למה קל לנו יותר לתת כבוד לכאב?

יש משהו עמוק בתרבות שלנו שמעריך יותר סבל מאשר שמחה.

פעם סיפרה לי אישה שיש לה זוגיות קשה מאוד ומערך משפחתי לא מעריך, שרק כשהיא יולדת היא מרגישה לכמה ימים מלכה. "זה משתלם לי," היא אמרה.

זה שובר לב, אבל זה גם מלמד אותנו משהו חשוב: לפעמים התרבות שלנו מעריכה יותר סבל מאשר הצלחה שמחה של מישהו. כאילו יותר קל לנו לתת כבוד למי שחווה כאב.

אבל לידה לא אמורה להיות הסיבה להעצמה. העצמה היא תוצאה של לידה מעצם היותה - בלי קשר ל"הצלחתה" או לרמת הכאב שבה.

את ראויה להרגיש מלכה לא בגלל שסבלת וטרחת והתמודדת, אלא בגלל שהבאת חיים לעולם.

השמחה כהתרחבות - הקשר העמוק

ועכשיו לשכבה הכי יפה ועמוקה של הנושא.

מדוע אנחנו רוקדות וזזות כשאנחנו שמחות? זה לא מקרי.

ריקוד ושמחה הם ביטויים פיזיים של התרחבות.

כשאנחנו רוקדות:

• שולחות ידיים מעלה והצידה

• מסתובבות ותופסות מרחב של 360 מעלות בחדר

• נעות עם הרגליים ומרחיבות את השדה הפיזי שלנו

וזה בדיוק מה שצריך בלידה - להתרחב, להיפתח.

חיוך מרחיב ומותח את שרירי הפנים. הפה נפתח, הלסת משתחררת, והגוף מקבל הודעה: "זמן להיפתח".

בנוסף, ריקוד ותנועה מפרישים הורמוני אושר נוספים - סרוטונין, אנדורפינים, דופמין ועוד - שכולם עובדים לטובתך.

ההפך של שמחה - הכיווץ של עצבות

לעומת זאת, כיווץ של בכי ועצב הוא בדיוק ההפך:

• כל הפנים מכווצות

• הידיים בדרך כלל מצומצמות יותר

• הגוף משתבלל ומצטמצם

• המסר לגוף: "הסתגר, התכווץ, הגן"

וזה בדיוק מה שלא צריך בלידה.

השמחה היא לא רק רגש - היא מצב פיזי של התרחבות שהגוף מזהה ומגיב אליו.

איך לוקחים את זה לפרקטיקה?

אז איך באמת עושים את זה? איך מביאים ביטויי שמחה לזמן הצירים?

הכלי הטכני הפשוט ביותר: פשוט לחייך. גם אם זה מאולץ בהתחלה, הגוף לא יודע את ההבדל. חיוך פיזי משחרר אנדורפינים - נקודה.

תיאום ציפיות: דברי מראש עם המלווים שלך - הבן זוג, הדולה, המיילדת. הסבירי להם שאת הולכת להשתמש בכלי של חיוך וביטויי שמחה, ושזה לא אומר שאת לא מתמודדת.

טכניקות נוספות:

• צפייה בסרטון מצחיק בין צירים / בדיחות

• זכרונות משמחים מהחיים

• מוזיקה עליזה שגורמת לך לזוז

• התמקדות במחשבה השמחה של המפגש עם התינוק

והכי חשוב - הידיעה שזה אפשרי.

עצם הידיעה שאת יכולה לבטא שמחה גם בזמן הצירים כבר משנה את התפיסה שלך ופותחת את האפשרות.

סיכום - בחירה בשמחה

הלידה היא אחד הרגעים הכי עוצמתיים בחיים שלך. את יכולה לבחור איך לחוות אותו.

את יכולה לבחור בכיווץ, בפחד, בציפייה לסבל - ולקבל בדיוק את זה.

או שאת יכולה לבחור בביטויי שמחה, בהתרחבות, באמון - ולאפשר לגוף שלך לעבוד איתך, לא נגדך.

ביטויי שמחה בזמן הצירים הם לא דבר נאיבי או מופרך. זה מדע. זה פיזיולוגיה. וזה בחירה.

כשם שאנחנו אומרות "ושמחת בחגך" - בחג שהוא זמן של קדושה ומשמעות - כך גם "ושמחת בעת הלידה" - ברגע הקדוש והמשמעותי הזה של הבאת חיים לעולם.

השמחה לא מחכה לך בסוף. היא יכולה ללוות אותך לאורך כל הדרך - החל מהצירים הראשונים.

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!!!

זה הכח שלנו:)