מלידה למפגש - הטרימסטר הרביעי

מאת שרה פרוינד

בואי נתחיל עם שאלה שאולי נראית מטופשת למדי

מה הוא רגע הלידה?

או במילים אחרות - מהי המטרה האמיתית של הלידה?

אם תשאלי את זה ברחוב, רוב האנשים יגידו לך: "להוציא את התינוק בבטחה".

אפילו במערכת הרפואית, כשאישה נכנסת לחדר לידה, הם רואים אותה כ-A שנושאת את  B והמטרה היא להוציא בבטחה את B.

אבל חכי רגע.

אף אישה לא מבזבזת תשעה חודשים, משאבים עצומים, כוח וסבל רק כדי שיוציאו ממנה משהו.

המטרה האמיתית אם כן, חייבת להיות עמוקה וגדולה הרבה יותר.

למעשה, המטרה היא לא להוציא - המטרה היא לקבל.

שינוי קטן במילים? אולי.

משמעותי עד כדי כך שהוא יכול לשנות לך את כל התפיסה? בהחלט.

מכאן אנחנו מתחילות לדבר על המפגש - הרגע הקסום שכל ההריון היה רק הכנה אליו.

המדע מאחד את הלב עם התבונה

ואת יודעת מה המדהים? שהתבוננות והעמקה במערך הביולוגי שלנו תומכת בדיוק בתפיסה הזו.

פיק האדרנלין - ההורמון שאחראי על עירנות ואנרגיה, ומופרש בעוצמות כשנדרש מאיתנו התגייסות מלאה - לא מגיע לשיאו ברגע שהתינוק יוצא, שכך היה מצופה אם אכן הגענו למטרה הסופית.

אלא נראה שהוא עולה אחרי שהתינוק יצא, ונשאר גבוה במשך 90-120 דקות. בדיוק למשך כל הבונדינג הראשוני!

כלומר שיש כאן הלימה ביולוגית מלאה עם מטרתה האמיתית של הלידה שהיא לא ה"להוציא" אלא "לקבל", וזה מתממש אחרי הלידה בזמן המפגש והחיבוק הראשוני בין אם ליילוד.

הגוף שלך יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא לא מתכונן ל"סיום" - הוא מתכונן להתחלה.

ברוכה הבאה לטרימסטר הרביעי

הטרימסטר הרביעי נקרא כך מסיבה טובה.

למעשה, מתחילת ההריון, כל המערכת הביו-פיזיולוגית שלך כבר תכננה את המערך הזה: תשתית ההנקה, שינוי מערך השינה, מיקוד מחדש של הנפש לטובת הילוד.

בדיוק כמו לביאה שמכינה מערה בטוחה ומוגנת לגוריה.

תקופת משכב הלידה היא תקופה רגישה פיזית ונפשית שדורשת ממך שינוי קצב לחלוטין והתכנסות להענקה אין-סופית לרך הנולד.

הסוף הוא בעצם ההתחלה.

סוף ההריון והלידה, שנראים כמו סיום של תהליך, הם רק תחילתו של הסיפור האמיתי!

הטרימסטר הרביעי הוא תחילת מימוש ההשקעה הפיזית האדירה שעשית.

כשאת מניקה ומחבקת את הילד שלך, הגוף והנפש שלך מקבלים תשובה ומענה למאמצים הכבירים שעשו.

ובואי נצלול יותר לעומק לדברים שיעשו לך וואו!

אנחנו, כבני אדם, לוקחים הרבה יותר זמן לצאת מתלות בסיסית באם.

עופר, למשל, תוך שעה מלידתו כבר עומד על הרגליים! מה שאצלנו בדרך כלל לוקח מינימום שנה.

למה? כי אנחנו חלק מקבוצת יונקים מיוחדת שמסיימים את ההריון מחוץ לרחם.

 9 חודשים בפנים - 9 חודשים בחוץ.

הקנגורו הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך. הוא נולד בגודל של שועית קטנה (2 ס"מ!), ומשם מטפס לכיס החיצוני בדופן בטן אמא קנגורו. שם הוא ימשיך להתפתח בחודשים הבאים - מהנקה בלבד!

כך גם הילוד שלך. הוא זקוק לטרימסטר רביעי, שבו "ההריון" נמשך באופן שונה מחוץ לרחם. בזמן הזה הוא מקבל חום, מזון, אהבה וקרבה אליך, וכך ממשיך להתפתח.

ומה היופי הגדול? שהביולוגיה שלנו ערוכה בדיוק לכך!

עוד לפני הלידה, מערך השינה שלך משתנה. רמות הקורטיזול גורמות ליצירת מחזורי שינה מקוצרים יותר ושינה עמוקה פחות. באופן זה, לאחר הלידה, את מסוגלת להניק בלילות בלי שזה שובר לך את רצף השינה.

ואם את חכמה לנוח גם במהלך היום - אז בכלל הרווחת מנוחה מספקת לכל היום הדורש שלך.

כל חיבור והנקה של התינוק מזרימים בך אוקסיטוצין והורמוני אושר שגורמים להתאוששות מיטיבה ברובדים העמוקים שבתוכך.

הגוף שלך לא "קולקל" לך את השינה - הוא הכין אותך לשלב החדש בחיים.

הרעש החברתי מול הקול הפנימי

אבל אז מגיעה החברה עם הרעש שלה.

הטעות הנפוצה והמזיקה היא הרעיון שבעצם אחרי הלידה צריך לתפקד כרגיל. זה לא רק לא נכון - זה עוול ענק לאם ולילוד.

יש קצב חיים רגיל, ויש קצב של אחרי הלידה. וזה לא אותו הדבר.

החברה שלנו משגעת אותנו עם:

• לידות מזורזות שלא מכבדות את הקצב הטבעי

• הפרדה מיידית של אם-ילוד אחרי הלידה במקום מפגש מלא

• חופשות לידה קצרות שמכריחות חזרה מהירה לשגרה

• לחץ לעשות דיאטה וספורט מיד כדי "לחזור לגוף שהיה"

• הנאה ממחמאות כמו "את בכלל לא נראית שילדת!"

• נשים שמתגאות איך הן בלבוסטיות שלושה ימים אחרי לידה והבית שלהן מסודר ומטוקטק

• ועוד

זה טירוף קולקטיבי שפוגע בתהליך הכי קדוש שיש.

המדריך שלך לכיבוד הקצב

אז איך עושים את זה נכון? איך מכבדים את הקצב הטבעי?

הנה לך כמה טיפים ראשונים:

קרבה פיזית:

• כמה שיותר קרבה לתינוק - הוא צריך להרגיש את החום והריח שלך

• הנקה לפי דרישה, לא לפי שעון

• שינה בסמוך לתינוק

מנוחה:

• לישון גם במהלך היום - לא "כשהתינוק ישן תעשי כביסה", אלא "כשהתינוק ישן, תישני גם את" לפחות בכל מחזור שינה שני שלו בשבועות הראשונים לאחר הלידה.

• לקבל עזרה בתחזוק הבית ובטיפול בשאר הילדים אם יש

יציאות:

• יציאות קצרות, לא רחוק מהבית

• בלי רעש, בלגן או מקומות צפופים

• רק כשאת מרגישה מוכנה, לא כשאחרים חושבים שאת צריכה

ובעיקר - תפיסת העצמי: להבין שההאטה היא הדבר הנכון עכשיו.

לנשום ולקבל את הזמן המתנה הזה כדי להנות מקרבת הבייבי ולתת מענה ותשובה ביו-פסיכו-פיזיולוגית לתהליך שעברת.

החיבור לחודש אלול - המעגליות של החיים

ומכאן אני רוצה לחבר משהו יפה לתקופה שאנחנו נמצאות בה - חודש אלול.

אלול הוא חודש שנראה כמו סוף השנה, אבל הוא בעצם כבר ההתחלה.

החיים לא מעגליים במובן שתמיד חוזרים לאותה נקודה - הם כמו ספירלה שהולכת ומשתדרגת. באותן נקודות ציון, אבל ברובד עליון יותר.

אלול הוא הזמן בו מגיעים לסוף תהליך אחד והתחלה של התפתחות חדשה - הכנה לשנה הבאה ממקום הרבה יותר מעצים.

כך גם תקופת אחרי הלידה: סיימת חלק אחד - ההריון והלידה - ועכשיו מגיעה המשמעות האמיתית של המפגש ותחילת גידול התינוק הזה לילד.

זו תקופה של רגיעה, התכנסות והשקעה לקראת ההמשך, לקראת פרק חדש בחיים.

הקדושה שבזמן הזה

הטרימסטר הרביעי הוא לא "החלמה" מהלידה. זו המשכה הטבעי של הלידה.

זו התקופה בה הגוף שלך ממשיך ליצור נסים - מייצר חלב, מרפא את עצמו, מתאמן על הקצב החדש.

הנפש שלך לומדת לאהוב באופן שלא הכרת קודם. הזהות שלך מתפתחת ונהיית אמא.

זה לא זמן של "חזרה למה שהיה" - זה זמן של הפיכה למה שאת אמורה להיות.

כשאת מכבדת את הקצב הזה, את נותנת לעצמך ולילד שלך את המתנה הכי יקרה - את ההזדמנות להכיר זה את זה בעדינות, להתחבר בעומק, ולבנות את הקשר הראשון והחשוב ביותר בחייו.

חברה אולי תגיד לך להתמהר. הגוף והנפש שלך אומרים לך להאט.

תקשיבי לעצמך. את יודעת.

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!!!

זה הכח שלנו:)