המסכות של הפיזיולוגיה: מה מסתתר מתחת לכאב?

מאת שרה פרוינד

חודש אדר מזמין אותנו לשחק עם מסכות - להתחפש, להפוך את המציאות, ולגלות שמאחורי כל מסכה מסתתר מישהו אחר.

אבל בקליניקה, אני פוגשת את ה"מסכות" הללו בכל יום. לא מסכות מבחירה, אלא מסכות שהגוף שלנו יוצר מתוך הכרח.

מסכות שנועדו להגן, להסתיר, ולהסיח את דעתנו מהאמת העמוקה שמסתתרת בפנים.

בפיזיולוגיה שלנו, המסכה היא מנגנון הגנה ושותפות. היא הדרך של הגוף להגיד לנו שמשהו קורה עמוק בפנים, מבלי לחשוף מיד את המקור.

ובאדר הזה, אני רוצה להזמין אותך למסע - למסע של הסרת המסכות. לא רק אלו שאנחנו עוטות על הפנים, אלא גם אלו שהגוף שלנו עוטה עלינו.

הסימפטום הוא רק המסכה

כשאנחנו מרגישות כאב גב עמוק, מתח בלתי פוסק בכתפיים, או לחץ באגן, אנחנו נוטות להתייחס אליהם כאל "הבעיה".

אבל מנקודת המבט שבה אני עובדת, הכאב הוא רק המסכה.

הוא הקול הצעקני שמנסה להסיח את דעתנו מהשקט המתוח ששורר במקום אחר לגמרי.

כאב גב תחתון, למשל, עשוי להיות מבחינה פיזיולוגית "מסכה" למתח ברצועות הרחם או להידבקויות במערכת העיכול.

כאב כתף כרוני יכול להיות "מסכה" למשהו שקשור בכבד.

מתח באגן יכול להיות "מסכה" לכליה שמוגבלת בתנועה הויסרלית שלה.

הגוף, בחכמתו, מעביר את העומס למקום שיכול "לצעוק" חזק יותר - השרירים, המפרקים, הגב - כדי להגן על האיברים הפנימיים החיוניים.

אבל מה קורה כשאנחנו ממשיכות לטפל רק ב"מסכה"? כשאנחנו מורחות משחה על הגב, לוקחות משככי כאבים, או מעסות את השרירים התפוסים - אבל לא מגיעות לשורש?

התשובה פשוטה: המסכה תמשיך לחזור. הכאב יישאר, או יעבור למקום אחר, או פשוט יחמיר.

מה זה Visceral Manipulation? להגיע מתחת למסכה

אחת הגישות הטיפוליות שבהן אני משתמשת נקראת Visceral Manipulation (מניפולציה ויסרלית).

המילה "ויסרלי" מתייחסת לאיברים הפנימיים - הכבד, הכליות, הרחם, המעיים, הקיבה, ועוד.

השיטה פותחה על ידי ז'אן פייר בארל, אוסטאופת צרפתי, שהבין שהאיברים הפנימיים שלנו הם לא סתם "שם בפנים" - הם חיים, נושמים, וזזים כל הזמן.

כל איבר אמור לזוז בקצב משלו, בתנועה עדינה ורציפה.

הכבד זז עם כל נשימה. הכליות מתרוממות ויורדות. הרחם מתנדנד קלות באגן. ועוד.

אבל מה קורה כשאיבר מאבד את התנועה שלו?

זה יכול לקרות בגלל:

• ניתוחים (כמו ניתוח קיסרי, ניתוח תוספתן, או כל ניתוח בטן)

• זיהומים או דלקות

• פציעות או נפילות

• מתח כרוני או סטרס ממושך

• לידה קשה

• תנוחות לא נכונות לאורך זמן

אז יתחיל למעשה מנגנון הגנה ופיצוי אשר לרוב יקרין מוגבלות וכאב בראשונה, או פתולוגיות שונות בהמשך.

וכאן מגיע החלק המרתק: הקשר בין רגש לאיבר

האיברים שלנו לא רק "מחזיקים" תפקוד פיזי - הם גם "מחזיקים" רגשות.

זה לא רק "מיסטיקה" - זה ידוע במקורות שלנו כבר אלפי שנים - "הדם הוא הנפש".

הכבד, למשל, קשור לכעס ותסכול. כשאנחנו "בולעות" כעס, לא מבטאות, לא משחררות - הכבד "מחזיק" את זה.

הכליות קשורות לפחד וחרדה.

הקיבה והמעיים קשורים לדאגות ו"לא לעכל" מצבים. כשאנחנו "לא מעכלות" משהו רגשית - הקיבה והמעיים מרגישים את זה.

הרחם קשור ליצירתיות, נשיות, וביטוי עצמי. כשאנחנו חוסמות את עצמנו - הרחם יכול להגיב בצורה משלו.

כשאיבר "נתקע" - בין אם מסיבה פיזית (ניתוח, זיהום) או רגשית (מתח, דיכוי) - הוא מושך איתו את הרקמות מסביבו - את הפאשיה (רקמת החיבור העדינה שעוטפת את כל האיברים והשרירים), את השרירים, ואת המפרקים.

ואז הגוף מתחיל לפצות.

אם הכליה הימנית תקועה, הגוף ימשוך את הצד הימני כלפי מטה. הכתף הימנית תתחיל להיות מתוחה. האגן יתעקם קצת. והגב התחתון? הוא יצעק.

זו המסכה.

הפיזיולוגיה הנשית של "אני בסדר"

ועכשיו בואי נדבר על משהו שקורה לנו, כנשים, בצורה ייחודית במיוחד.

אנחנו מאומנות, מגיל צעיר, "להיות בסדר".

לחייך. לתפקד. להמשיך הלאה.

הווסת כואבת? תמשיכי לעבוד. כאב בגב? לא נורא, זה יעבור. עייפות? תתאמצי יותר. תסכול? אל תגזימי, זה לא כל כך נורא. כעס? זה לא יפה לכעוס...

ואז, לאט לאט, אנחנו לומדות להסתיר.

להסתיר את הכאב. להסתיר את התסכול. להסתיר את הכעס. להסתיר את העייפות.

אנחנו עוטות מסכה של "הכל תקין" - ואז הגוף שלנו עושה בדיוק את אותו הדבר.

והנה הדבר המרתק:

כשאנחנו "בולעות" רגשות - הגוף בולע אותם ממש.

האיברים שלנו הופכים ל"כספת" של רגשות שלא הבענו.

ואז - הם מאבדים את התנועה שלהם.

הרקמות מתקשחות. הפאשיה נתפסת. השרירים מסביב מתכווצים.

והמסכה מופיעה: כאב באגן, כאב בגב, מתח בכתפיים.

יש איזור אחד בגוף הנשי שהוא במיוחד רגיש לתהליך הזה: האגן.

האגן שלנו הוא לא רק מקום פיזי - הוא גם מקום רגשי.

הרחם, השחלות, המעיים ושלפוחית השתן - כל האיברים האלה נמצאים באגן, וכולם מחוברים למערכת העצבים שלנו.

כשאנחנו חוות סטרס כרוני, דיכוי רגשי, או מתח ממושך - הגוף שולח את המסר הזה ישירות לאגן.

השרירים מסביב לאגן מתכווצים. הרקמות מתקשחות. האיברים מאבדים את התנועה הטבעית שלהם.

והנה לנו המסכה הכפולה:

אנחנו עוטות מסכה רגשית של "אני בסדר" - והגוף עוטה מסכה פיזית של כאב באגן, לחץ במפשעות, או כאב בגב התחתון.

ואנחנו, במקום להקשיב, ממשיכות להסתיר.

"זה יעבור." "זה לא כל כך חמור." "אני בסדר."

עד שהגוף כבר לא יכול יותר.

הכאב הוא לא האויב - הוא השליח והשותף

ועכשיו אני רוצה לשתף אותך במשהו שאולי ישנה לך את כל התמונה:

הכאב הוא לא האויב. הוא השליח.

תארי לעצמך שהכאב הוא ילד קטן שמנסה להגיד לך משהו חשוב.

אם תתעלמי ממנו, הוא יצעק עוד יותר. אם תשתקי אותו (משככי כאבים, התעלמות), הוא יתוסכל - ויצעק עוד יותר חזק.

אבל אם תקשיבי לו - הוא יכול סוף סוף להירגע.

כשאנחנו מקשיבות לכאב - לא מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות - אנחנו פותחות דלת לריפוי אמיתי.

אישה הגיעה אלי 7 חודשים אחרי לידה, עם כאבים מטורפים באגן. היא לא יכלה לשבת יותר מכמה דקות ברצף.

הכאב התחיל עוד בהריון, והיא חשבה שיעבור אחרי הלידה. אבל הוא רק החמיר.

כשהתחלתי להקשיב לגוף שלה, משהו היה ברור: הכליה הימנית לא זזה. היא הייתה תקועה לחלוטין - כנראה בגלל הידבקויות מניתוח קיסרי, שהיה לה בלידה קודמת.

התחלתי לעבוד על הכליה בעדינות - לעזור לה לזוז, לנשום, להשתחרר.

ותוך כדי העבודה, האישה התחילה להרגיש שחרורים בכל הגוף - בכתף, ברגליים, באגן.

הכליה השתחררה.

כשהיא קמה מהמיטה, היא לא האמינה. "אני מרגישה משהו אחר לחלוטין," היא אמרה.

לאחר כמה ימים היא דיווחה: שינוי מהקצה לקצה. היא יכולה לשבת. היא יכולה לתפקד.

למה?

כי טיפלנו בשורש - לא במסכה.

"ונהפוך הוא" של הריפוי

וזה בדיוק ה"ונהפוך הוא" של הריפוי.

אנחנו לא נלחמות בכאב - אנחנו מקשיבות לו.

אנחנו לא מנסות להשתיק את המסכה - אנחנו מורידות אותה בעדינות ומגלות מה מסתתר מתחת.

כשהאיבר הפנימי חוזר לתנועה - קורה "ונהפוך הוא":

✨ הפאשיה סביבו נרגעת

✨ השרירים שפיצו עד עכשיו יכולים להירגע

✨ המפרקים חוזרים למקום

✨ המסכה - הכאב - פשוט נושרת

פתאום יש מרחב לנשימה, מקום לתנועה, חופש לחיות.

ולפעמים - לא תמיד, אבל לפעמים - כשהאיבר משתחרר, משתחרר גם משהו רגשי.

מערכת העצבים שלנו שומרת זיכרונות גם באיברים. כשהאיבר משתחרר, הזיכרון משתחרר איתו - והשחרור הוא לא רק מכאב פיזי, אלא גם מהמסכה הרגשית שנשאנו.

מתחת למסכה - החופש

באדר הזה, אני מזמינה אותך לא רק להתחפש (אם את נוהגת) - אלא גם להקשיב למה שמסתתר מתחת למסכות של הגוף שלך.

שלוש שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך:

1. איפה אני מרגישה כאב או מתח כרוני? זו המסכה - היכן הגוף שלך "צועק"?

2. מה באמת קורה שם בפנים? ניתוח ישן? לידה קשה? מתח ממושך? רגשות שלא הבעת?

3. האם אני מוכנה להקשיב - ולא רק להשתיק? האם את מוכנה לתת לכאב להראות לך את השורש?

אם את מרגישה שיש לך כאב כרוני שלא עובר או תחושה שמשהו "לא זז" בפנים -

זה הזמן להוריד את המסכה.

לא בכוח. לא במאבק.

אלא בעדינות, בהקשבה, ובאהבה.

טיפול הוליסטי שעובד מהשורש - בין אם זה Visceral Manipulation, אוסטאופתיה, או גישות טיפוליות עדינות אחרות - יכול לעזור לגוף שלך לחזור לזרימה הטבעית שלו.

"ונהפוך הוא" - להפוך את המציאות, לראות מה שמסתתר.

הכאב הוא לא האויב - הוא השליח.

המסכה היא לא הבעיה - היא ההזדמנות.

וההקשבה - היא המפתח.

באדר הזה, תסכימי להוריד מסכה אחת:

המסכה של "אני בסדר" כשאת לא.

המסכה של "זה יעבור" כשהגוף צועק.

המסכה של הכאב - שמסתירה את השורש.

כי מתחת למסכה, מחכה לך החופש.

החופש לזוז. החופש לנשום. החופש לחיות בלי כאב.

ושמחת אדר אמיתית - היא שמחה של גוף שחופשי לזרום ונפש קלילה ורגועה.

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!

זה הכוח שלנו :)