הריקוד הסימביוטי

מאמר מאת שרה פרוינד

שמעת את זה אולי מיליון פעמים. "זה בסדר להיות עייפה, זה חלק מלהיות אמא." החברות אומרות לך את זה, אמא שלך, והדודות מחייכות בחיוך מבין ומוסיפות: "תקבלי את זה, ההורות זו הקרבה."

ואולי זה גם מה שאת מרגישה. אמצע הלילה, התינוק בוכה, שוב, והפעם אין לך כוח אפילו לבדוק מה השעה. את קמה, מדשדשת לעריסה, מרימה אותו בידיים שמרגישות כבדות כעופרת. העיניים בקושי נפתחות, הגב כואב במקום שלא ידעת שיכול לכאוב, והראש מסתובב. ואת לוחשת לעצמך, בפעם המאה השבוע: "זה בסדר, אני אמא עכשיו, ככה זה."

אבל היום אני רוצה להזמין אותך להתבונן על כל עניין "ההקרבה האמהית" הזו בעיניים טיפה (הרבה) ביקורתיות, ולשאול את עצמינו רגע - הייתכן וזו התוכנית האלוקית המקורית?! שנגדל את ילדינו מתוך מקום של קושי בו אנחנו מרגישות צל אדם?!

כבר מגלה לך שערכתי חקירה מטורפת בנושא הזה בהיבטים מדעיים, פיזיולוגיים ורגשיים נרחבים, וגיליתי תובנות מהפכניות ומטורפות, שאני חייבת לנסות לשתף אותך ולו בחלקן במה שניתן במסגרת מאמר.

למעשה אני רוצה להמחיש לך, ממש על קצה המזלג, דרך כמה דוגמאות מדהימות שיהוו הוכחות ביולוגיות, שהאמהות על כל דרישותיה, מותאמת בדיוק לפיזיולוגיה מיוחדת שהקב"ה ברא עבורך.

אני רוצה לשתף אותך בהבנה איך הגוף שלך כבר השתנה, התאים את עצמו, בנה מחדש את כל המערכות שלו בדיוק כדי שהאמהות תהיה קלה יותר, זורמת יותר ומלאה יותר.

אז בואי נצלול בהיכרות באחד מיסודות הטבע האדירים שהקב"ה הטביע בעולמו המושלם: הסימביוזה

הבריאה רוקדת בהרמוניה

בורא עולם תכנן עולם מושלם, יפה, חכם ומדויק, כאשר אחד מחוקי היסוד הכי מדהימים שלו נקרא בשפה מדעית: סימביוזה. בעברית פשוטה: מערכת התרומה ההדדית.

התבונני סביבך לרגע. הצמחים קולטים את הפחמן הדו-חמצני שאנחנו פולטים כשאנחנו נושפים, ומפיקים ממנו חמצן. ואנחנו נושמים את החמצן הזה ופולטים בחזרה פחמן דו-חמצני, וחוזר חלילה, מעגל מושלם שזורם כל הזמן. במילים אחרות : ה"פסולת שלנו" היא הצורך של הצמחים, וה"פסולת של הצמחים" היא הצורך החיוני שלנו.

זהו יסוד שעליו מושתת כלל הבריאה, וזה קיים בכל היבט של הטבע - באוויר, בימים, בשרשרת האקולוגית, במערך האקלים ועוד.

וזה בדיוק מה שקורה גם בך כשאת הופכת לאמא.

בכל התהליך המופלא הזה, למרות כל תחושות האי-נוחות, למרות העייפות והכאב והבחילות והשינה המקוטעת, ולמרות שזה נראה כאילו את נותנת הכל והוא לוקח הכל - את והתינוק מנהלים מערכת סימביוטית שתורמת לשניכם. תמיד. בכל רגע.

אז כפי שהקדמתי, במסגרת מאמר קטן לא אוכל להכניס את הכל, ולכן בחרתי לגעת רק בכמה דוגמאות שבעיני הכי קלות להמחשה, ומזמינה אותך לגלות ולראות איך הגוף שלך כבר השתנה, התאים את עצמו, בנה את עצמו מחדש בדיוק כדי שנהיה שותפות מושלמות לתינוק שלנו.

בואי נראה איך הסימביוזה מקבלת שם ביטוי. כשלך טוב, לו טוב, וכשלו טוב, לך טוב. ביחד, בריקוד מתואם שבו שני הצדדים נותנים ושני הצדדים מקבלים.

1. הלילות שמתפרקים

חודש שמיני להריון. השינה מתחילה להשתנות. את הולכת לישון עייפה, ואחרי שעתיים את מתעוררת, צריכה לשירותים, חוזרת למיטה, נרדמת, ושוב מתעוררת. משנה תנוחה. שוב שירותים. וכך כל הלילה. ובבוקר את קמה בתחושה שעבר עלייך לילה פחות איכותי, ואת אומרת לעצמך: "איך אני אמורה לתפקד ככה?"

הסיבה לשינה ה"פחות איכותית הזו" היא כי הגוף שלך מפריש עכשיו קורטיזול ברמות גבוהות יותר מהרגיל. הקורטיזול הזה עובר דרך השלייה אל העובר, והעובר משנה אותו לקורטיזון - הורמון חיוני להבשלת הריאות שלו. בלי הקורטיזון הזה, הריאות שלו לא היו מוכנות לנשימה בחיים מחוץ לרחם (לכן כשיש חשש ללידה מוקדמת, נותנים לאמא זריקת סלסטון - זה בדיוק קורטיזון מלאכותי שמבשיל את ריאות העובר במהירות).

אבל הקורטיזול הוא הורמון הנכלל בקבוצת הורמוני הסטרס ומשנה בהדרגה את מערך השינה שלך. כך השינה מתפרקת למחזורים קצרים ומקוטעים, ופחות עמוקים. הגוף שלך מתחיל להסתגל לסוג שינה שונה - המדמה שינה של יילוד... - מחזורים קצרים, שעתיים-שלוש, ואז ערות, ואז שוב שינה.

אחרי הלידה, את בדיוק תתפקדי ככה. התינוק יתעורר לאכול, ואת תצטרכי להיות ערה, מגיבה, מטפלת.

אם הפיזיולוגיה שלך לא הייתה מותאמת לשינה במחזורים קצרים, המערכת שלך הייתה נכנסת לסטרס ביוכימי קשה - עייפות כרונית, קריסה הורמונלית, אי יכולת לתפקד, ולעקה פסיכו-פיזיולוגית כללית.

אז הקב"ה מבעוד מועד הכין אותך באופן הדרגתי ועדין. הוא מתחיל לשנות לך בהיבט ביולוגי את הרגלי השינה בטרימסטר השלישי, וזה מתעצם עוד יותר אחרי הלידה עם הפרולקטין - הורמון החלב - שגם הוא מאפשר שינה מספקת במחזורים קצרים.

הסימביוזה כאן היא מדהימה: הקורטיזול שלך מבשיל את ריאות התינוק, ובאותו זמן מכין אותך לפיזיולוגית השינה החדשה שלך. שניכם מתכוננים. שניכם משתנים. ביחד.

והחכמה שלך היא להקשיב. להבין שזה מה שמותאם בדיוק עבורך עכשיו - שינה במחזורים קצרים. להפסיק לנסות לתפקד כמו לפני ההריון, ולאפשר לעצמך להשלים שעות שינה גם במהלך היום אם את מרגישה צורך. לזרום עם הפיזיולוגיה החדשה, במקום להילחם בה.

2. תחושת הלידה - המצפן הפנימי

ואז מגיעה הלידה. הרגע הגדול. וגם כאן נראה איך לא כל העבודה עלייך, אלא בשיתוף ובסימביוזה מלאה עם העובר.

בתרבות שלנו, התחושות האינטנסיביות בלידה נתפסות בד"כ כ"כאב שצריך לפתור", כמשהו שצריך לשרוד אותו, לעבור אותו. אבל מה שמפספסים כאן הוא שתחושות הלידה הן בעצם שפה והכוונה. שפה שהגוף שלך מדבר איתך, ושהעובר מדבר דרכה.

במהלך הלידה העובר מתקדם בתעלה, מסתובב, עושה את דרכו באגן. למרות שאת לא מרגישה ממש את התנועות הפנימיות הללו, ובדיוק היכן הוא כרגע בתעלה, את יכולה להרגיש שבזמן הצירים, באופן אינטואטיבי יש תנוחות שגורמות לך הקלה מסויימת.

פתאום יש לך רצון עז לשכב על הצד. או להתנדנד. או לעמוד על ארבע. ואת לא יודעת למה, אבל הגוף שלך דורש את זה, והתחושה ברורה, אם את קשובה לה.

מה שקורה כאן היא הלימה מדהימה בין התנועות הקרדינליות שהעובר מבצע לבין התחושות הפיזיות שלך.

כל תנוחה ספציפית שלך, כל זווית במפרקי האגן או הירכיים, יוצרת חלל ומרחב שונה בקוטרי האגן. בזמן שהעובר צריך להסתובב, להתכופף, להתיישר - הוא זקוק למרחב מסוים באגן. וזה מתורגם אצלך לתחושה.

התחושה אומרת לך: זוזי ככה. שכבי ככה. תנועי ככה.

וכשאת מתנוענעת לפי האינטואיציה - העובר מתקדם בקלות. כי התנוחה שאת בוחרת, או יותר נכון - שהגוף שלך דורש, היא התנוחה שעוזרת לו. וכך הלידה מתקדמת טוב יותר. זו שפה. זו תקשורת. זו סימביוזה.

ויש עוד משהו מפתיע שקורה בשלב מסוים. סביב פתיחה 7, לפעמים מרגישים כמעין דחף לדחוף - למרות שצוואר הרחם עדיין לא פתוח לגמרי. זה נקרא רפלקס פרגוסון, וזה מנגנון מדהים.

הגוף שלך נותן לך תחושת לחץ כדי להגביר את הלחץ שראש העובר מפעיל על צוואר הרחם. הלחץ הזה מעיר רצפטורים בצורה חזקה יותר, ושולח מסר חזק למוח: תביא עוד אוקסיטוצין, הרבה יותר, עכשיו. ובתגובה, המוח מפריש כמות מוגברת של אוקסיטוצין, שגורמת לצירים חזקים ויעילים יותר - בדיוק מה שצריך כדי שפאזת המעבר תתחיל.

רגע אחד קטן של לחץ, ורצפטור שנשלח למוח, והמוח עונה - ופתאום כל המערכת מתואמת מחדש לשלב הבא.

הסימביוזה: העובר מתקדם בתעלה, והגוף שלך מתרגם את זה לתחושה שמכוונת אותך. הוא זז - את עוזרת לו. הוא לוחץ - את מפרישה יותר אוקסיטוצין. הלידה היא ריקוד שאתם עושים ביחד, בתיאום מושלם.

3. המגע שמרפא

   
   

ואז הוא נולד. הרגע הגדול. המפגש הראשון. והסימביוזה ממשיכה.

יש משהו מאוד ברור לכולם כשתינוק נולד: הוא זקוק לך. הוא צריך חום, מזון, ביטחון, רוגע. הוא צריך אותך כדי לחיות.

אבל יש משהו שפחות ברור, משהו שלא תמיד מדברים עליו: גם את זקוקה לו. פיזיולוגית. ביוכימית. הורמונלית.

כשהתינוק לא איתך - גם אם זה מבחירה, גם אם יש סיבה טובה לזה - הגוף שלך באופן אוטומטי מפריש הורמוני סטרס. מיד. בלי שאת מחליטה על זה. כי ברמה ההישרדותית הלא מודעת שלך, תינוק שלא איתך הוא תינוק בסכנה, והורמוני הסטרס הם הדרך שבה הגוף אומר לך: זוזי, מצאי אותו, תביאי אותו חזרה.

ההורמונים האלה מכניסים אותך לתחושת חוסר רוגע פנימי ומונעים ממך בדיוק את מה שאת הכי צריכה עכשיו - רוגע והתאוששות.

היילוד הוא חלק מההתאוששות שלך. כשהוא קרוב - הגוף שלך נרגע. הורמוני הסטרס יורדים. הורמוני ההחלמה עולים. את יכולה לנוח, לרפא, להתאושש.

וכשהתינוק שוכב עור אל עור על החזה שלך, משהו מדהים קורה. הגוף שלך הופך להיות הסביבה הטבעית של התינוק.

הטמפרטורה שלו, שעדיין לומדת להתייצב מחוץ לרחם, נשמרת טוב יותר. חום הגוף שלך מסייע לו לווסת את החום גוף שלו.

הדופק ולחץ הדם שלו נוטים להתאזן.

הנשימה שלו, שעדיין נמצאת בתהליך של הסתגלות, נעשית יציבה יותר.

והקרבה אלייך תורמת להפחתת המצוקה והסטרס הראשוני שלו.

והגוף שלך? גם הוא מגיב.

המגע עור אל עור גורם לך להפריש אוקסיטוצין - הורמון ההיקשרות והאהבה, הורמון אושר חזק במיוחד, שגם גורם לרחם להתכווץ ולחזור לגודלו, שעוזר לדימום להיעצר, שמרפא.

אנדורפינים מרגיעים ונעימים זורמים בכמויות אצלך ובחלב, ואת מפרישה עוד פרולקטין - שעוזר לך להיכנס למצב אמהות, שמכין את החלב.

הקרבה והמגע הזה מוריד את רמות הסטרס שלך. את נרגעת. הגוף שלך יודע שהתינוק בטוח - והוא יכול להתמקד בהחלמה.

איזו סימביוזה מדהימה: הגוף שלך מווסת אצל היילוד - טמפרטורה, נשימה, לב, הורמונים. והמגע איתו מרפא אותך - מכווץ את הרחם, מפסיק דימום, מפריש הורמוני החלמה. שניכם צריכים את המגע הזה. באותה מידה. ביחד.

לרקוד, לא להקריב

אני בטוחה שאם קראת עד עכשיו את בשיא הריגושים. כי איך אפשר שלא?

זה ממש "מה רבו מעשיך ה'" בהכי מוחשי שיש, ושוב מזכירה, זה ממש טעימה קטנה מכל המחקר שערכתי, שאשתף בהזדמנות אחרת בע"ה.

ראינו איך הגוף שלך והעובר עובדים ביחד. איך השינה המקוטעת והמעצבנת של סוף ההריון היא סימן חיובי והכנה מדוייקת ללילות של אחרי הלידה.

הבנו איך תחושות הלידה הן כמעין שפה המכוונת אותך להקלה ולהתקדמות, ואיך הקרבה והמגע מיטיבים עם שניכם.

זה תהליך הדדי. זה מתחיל ברגע ההתעברות, ממשיך בהריון, מגיע לשיא בלידה - וממשיך אחריה. ריקוד סימביוטי שבו כל אחד מכם נותן, מקבל, עוזר, ונעזר. ריקוד שבו שניכם משתנים, גדלים, נרפאים - ביחד.

הקב"ה ברא את האמהות וההורות בכל שלב כמסע של אושר, התפתחות, מיצוי והנאה. זו סימביוזה.

כשאת נותנת לו - את גם מקבלת. כשהוא צריך אותך - גם את צריכה אותו.

ולכן המדד הכי מדוייק לדעת אם לו טוב, זו בדיקה קטנה פנימה: אם את רגועה ונינוחה.

אם התשובה חיובית - את יכולה להיות רגועה, כנראה שהכל בסדר.

אבל אם את מוצאת את עצמך מותשת, שאובה, גמורה עם תחושת הקרבה - אז כאן חובה לבדוק איפה הסימביוזה השתבשה ומיד לחזור להרמוניה. כי אם את סובלת - גם אם נראה שלו טוב - באמת אין הרמוניה מתחת לפני השטח.

את לא צריכה להקריב את עצמך כדי להיות אמא טובה. החכמה היא להיות קשובה לכל התשתית הביולוגית המדהימה שהקב"ה נטע בך, באופן שבתהליך הזה - שניכם משתנים, גדלים, נרפאים - ביחד, ולהינות במקסימום מאמהות אוהבת ומושלמת.

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!

זה הכוח שלנו