בַּכֶּסֶה

על קול תרועת ההתחלות הפנימיות

מאת שרה פרוינד

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.” (תהילים פ״א, ד׳)

במרכז לבנה, הכל סביב - הלבנה... ולכן כאשר באתי הפעם לכתוב מאמר עם הקשר לר"ה, ישר עלה לי הפסוק בתהלים: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.” , שמדבר על הלבנה הפעם מזווית מעניינת - מכוסה.

ישר כמובן צללתי בהתעניינות על המסר העמוק שטמון בביטוי הנבחר הזה, ואיך זה מתקשר לנו כנשים, כי ברור לי שיש קשר:)

אז לאחר העמקה, אני שמחה לשתף אתכן בתובנות שלי, ובואו נראה איך דווקא בכיסוי, נמצאים שינויים והתרחשויות עוצמתיות המתחילות, במקום הכי פנימי ובלי שנראות החוצה,

כמו שנה כולה, על כל מה שטמון בה, הנפתחת דווקא בלילה שבו הירח כמעט נעלם.

הירח שמתכסה

בתפילת ראש השנה אנחנו אומרות שוב ושוב: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם.” היום שבו העולם כולו הָרֶה — נושא בתוכו עתיד שעדיין לא נולד, חיים שעוד לא יצאו אל האור. וכך, ביום המכוסה מכל, מוגדר העולם כולו כאישה הרה. הכיסוי איננו ריק. הוא מלא, כמו בטן הרה — נושא בשקט את מה שעוד לא הגיע זמנו להיוולד.

רבי אבהו שאל על הפסוק בתהילים: "איזהו חג שהחודש מתכסה בו?” והשיב — זה ראש השנה (ראש השנה ח ע״א).

היום חג היחיד שנופל בראש חודש, ברגע שבו הלבנה דקה כל כך עד שכמעט אי אפשר לראותה, זה ר"ה. האור כבר קיים, נטמן בין המחשכים, אבל הוא עדין ומכוסה וטרם מוכן להיחשף. ובדיוק שם, בתוך הכיסוי הזה, אנחנו פותחות את השנה.

יש בזה פן עמוק ומפתיע - הרי אפשר היה לפתוח שנה בירח מלא, כשהאור שופע! זה הרבה יותר מתאים ליום חגיגי וחשוב כמו זה. וכאן נראה שהתאריך נבחר דווקא בזמן ה"כסה" שדואגים לציין...

העולם שלנו אוהב ודאות. וכאן נלמד עיקרון חשוב:

צריך להתחיל עוד לפני שהכול ברור, מובן וידוע. צריך לקדש התחלה גם שלא נראית כלפי חוץ.

ותראי איזה יופי מסתתר כאן בעברית. "כֶּסֶה” הוא הכיסוי של הלבנה, אבל הוא גם נשמע כמו "כִּסֵּא” — מקום של מלכות. אותו רגע עצמו שבו האור נסתר מן העין הוא הרגע שבו מכתירים מלך.

ההסתר הוא דווקא המקום שממנו נבנית מלכות שלמה.

וזו בדיוק המהות הפנימית של צניעות האישה. כל מה שהיא יוצרת — עובר שנרקם, חיים שנבנים, גידול ילדים — מתרחש דווקא במקום הכי פנימי, הכי מכוסה, הרחק מכל עין. הצניעות היא שיקוף של הדרך שבה נשים בונות עולמות: מבפנים החוצה.

ההתחלות הסמויות

לפעמים הגוף משנה קצב, משהו מרגיש אחר — ואַת עוד לא יודעת בדיוק מה קורה שם.

לפעמים אלה הימים הראשונים של הריון, כשמשהו כבר נטמן עמוק בתוכך אבל הבטן עוד שטוחה ואף אחד עוד לא יודע.

לפעמים זו ההמתנה ללידה, כשהכול מתקרב וגואה ואף אחת לא יכולה לומר מתי בדיוק זה יקרה. ולפעמים זו התקופה שבה המחזור המוכר, שליווה אותך שנים, משתנה לפתע — מקדים, מאחר, נחלש, נעלם וחוזר — והגוף קצת מבולבל עם המערך ההורמונלי שלו, עם השינה, עם האנרגיה, עם עצמו.

כל אלה התחלות. אמיתיות, שלמות, כאלה שמשנות עולמות שלמים בתוך הגוף ובתוך הנפש. ובכל זאת הן שקטות וסמויות. הן קיימות בַּכֶּסֶה — באותו מרחב מכוסה שבו העתיד עוד לא ידוע, שבו הלב מגשש אחר אחיזה, והדרך הבאה עדיין לא ממש ברורה.

והעולם שלנו, שאוהב תשובות מידיות, לא תמיד יודע להכיל את השלב הזה.

אבל היעדר הבשורה אינו היעדר החיים. תחת פני האדמה השקטה, השורשים כבר עושים את עבודתם. משהו כבר מתרחש. הוא פשוט עוד סמוי.

תקעו — הקול שבוקע מן הפנים

הפסוק לא רק מתמקד על הכיסוי. אלא דווקא נפתח בפעולה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר.”

בואו נתבונן רגע במנגנון של התקיעה -

אוויר נאסף עמוק בפנים, יוצא בנשיפה, נדחס, עובר דרך קרן חלולה, והופך לקול שנשמע למרחוק. אין בו משפטים ואין בו הסבר. הוא נובע ממקום שקודם למילים, ובכל זאת נוגע במקומות שהמילים לא תמיד מצליחות לומר. הנשימה נעשית קול, והפְּנים נעשה נשמע.

כלומר זו בעצם פריצה בין מה שטמון עמוק בפנים לבין העולם שבחוץ. בין מקום שעוד לא יודע להסביר את עצמו, לבין עצם האפשרות להישמע.

הרמב״ם קורא לקול הזה קול של התעוררות: "עוּרו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם” (הלכות תשובה ג, ד).

קול מרטיט שנוגע עמוק ומעורר אותנו — לשוב.

לשוב אל מה שחשוב, להיזכר שיש בנו נפש וגוף וקול וכיוון פנימי, גם כשאין עדיין תשובה על מה שעומד לבוא.

כלומר בעצם העיקרון כאן הוא לדעת להשמיע לעצמינו קולות פנימיים שרוצים לפרוץ, גם אם הם כרגע לא ברורים לנו.

גם בלידה עצמה אנחנו רואות את העיקרון הזה. אחת הדרכים המדהימות לסייע הן בהתמודדות והן בקידום הלידה, היא שימוש בקול הספונטני הפנימי. מוזמנת לקרוא את המאמר "תקיעת היולדת" שם מפורט כל הנושא הזה.

יש ימים שבהם הגוף מדבר בקול צלול, שאי אפשר להתעלם ממנו. ויש ימים שבהם הוא לוחש — רומז, משנה דבר קטן שרק את מרגישה, מותיר סימן שאין לו עדיין פשר.

לא תמיד צריך לפענח מיד כל אות, ולא תמיד אפשר לדעת לאן הוא מוביל. אבל תמיד אפשר להקשיב.

ולהקשיב זה לא להישאר לבד עם השאלות. לפעמים ההקשבה היא שיחה עם אישה קרובה, שיודעת לשקף את מה שאת עוד לא יכולה לנסח. לפעמים היא פנייה לאשת מקצוע, ליד מלווה. לפעמים היא בקשה למנוחה, לתפילה, למילים על דף ריק. ולפעמים היא עצם ההסכמה לומר בקול, בלי בושה: "אני עדיין לא יודעת.”

והאמירה הזו, שנשמעת כמו הודאה בחולשה, היא בעצם האומץ. כי היא מסרבת להישאר אילמת בתוך הכיסוי. היא תקיעה בפני עצמה — קול שבוקע מן הפנים, גם כשאין לו עדיין מה להסביר.

בין כֶּסֶה לעשור

ראש השנה אינו נקודה בודדת שמסתיימת בסיום החג, אלא פותח מהלך.

ישנם עשרה ימים ממנו ועד יום הכיפורים, המכונים: "בין כֶּסֶה לעשור.” 

בין הכיסוי של ראש השנה, לחתימה של יום כיפור. עשרה ימים שלמים שבהם כבר תקעת — כבר התחלת — אבל עוד לא נחתם דבר. את באמצע. בתוך התנועה. בתוך אי-הידיעה.

הקב"ה אינו ממהר לחתום את הדין. הוא אינו דורשת שהכול ייפתר בבת אחת.

יש עשרה ימים של "בין לבין” עם קדושה משלהם.

הימים המכוסים הם עצמם זמן פעיל, זמן שבו מתרחשת העבודה הכי עמוקה — דווקא כשעוד לא ידוע מה נכתב...

אז בעצם זה מלמד אותנו גם לתת כבוד למרחב ולתהליך שבו אנחנו נמצאות בנקודת זמן מסויימת.

בין אם זה ההתכוננות, ההכנה והציפיה להריון.

בין אם זה תשעת החודשים של ההריון שלפעמים נחווים כארוכים ורוצים רק לסיים.

בין אם זה שלבים מסויימים בלידה שלוקחים קצת זמן

ובין אם זה שלב הסתגלות כלשהו במעגל החיים הנשי והאמהי

לא למהר לצאת ממנו, לא לחכות שזה יעבור וייגמר כבר. להבין שגם "בין כסה לעשור” של החיים — התקופות שבה כבר התחלנו אבל עוד לא נחתם — אלו הן תקופות עם משמעות משלהן, ולא רק המתנה סבלנית לתקופה אחרת.

נפקדו בַּכֶּסֶה

אמרו חכמים: "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה” (ראש השנה יא ע״א).

שלוש נשים עומדות במרכז הזיכרון של ראש השנה: שרה, רחל וחנה. שלושתן המתינו שנים ארוכות. שלושתן נשאו כמיהה עמוקה שלא נענתה. שלושתן חיו זמן רב בתוך אותו "כסה” שאין קשה ממנו — הכיסוי של רחם שעוד לא נפתח, של תפילה שעוד לא נענתה, של גוף ששתק ולא נתן תשובה.

חנה עמדה בשילֹה ושפתיה נעות בלי קול, עד שעֵלי חשב אותה לשיכורה. תפילה שלמה, שנשמעה רק בפנים, בַּכֶּסֶה הכי עמוק שיש. ודווקא אז, מן הדממה ההיא, נולד שמואל.

דווקא ביום המכוסה מכל, ביום שבו הירח כמעט אינו נראה, בא זכרונן לטובה ונפתח רחמן. לא במקרה נבחר היום הזה, מכל ימות השנה, לשאת את הבשורה הזו. הימים המכוסים אינם ימים ריקים — הם הימים שבהם משהו נזכר לטובה במקום עמוק שהעין אינה מגיעה אליו.

הן לא ראו את זה קורה. הן לא ידעו, באותם ימים ארוכים של המתנה, שהיפקדתן כבר נטמנה בתוך הכיסוי. הן רק המשיכו — כל אחת בקולה, כל אחת בתפילתה, כל אחת בתקיעה השקטה שלה מתוך תוך האפלה. וההיפקדות באה.

ולא רק ההמתנה מכוסה. גם הדרך שממנה נבנתה מלכות ישראל עברה במקומות שאיש לא היה מהמר עליהם. שלוש נשים עומדות בשורש מלכות בית דוד — תמר, רות ובת-שבע. אף אחת מהן לא הגיעה מן הדרך הישרה והגלויה. כל אחת נשאה סיפור מורכב, לא-צפוי, כזה שהעין החיצונית הייתה פוסלת. ובכל זאת, דווקא מהן, דווקא מהמקום המכוסה והבלתי-צפוי, נבנתה שושלת המלכות שממנה עתיד לצאת מלך המשיח.

וזה חוזר אל אותו "כסא” שפגשנו בתחילת הדרך. המלכות הגדולה ביותר לא נבנתה מן הגלוי, המסודר, המובן מאליו.

היא נבנתה מן הנסתר — מהמקום שנראה מבחוץ לא-מתאים, ובאמת נשא בתוכו את הייעוד הגדול מכולם.

וכך גם אַת. כשהירח עדיין מכוסה, וכשהגוף עוד אינו נותן תשובה, וכשהדרך הבאה טרם ידועה.

לא לחכות לשינוי רק כשהאור יתמלא.

לנשום עמוק אל תוך המקום המכוסה הזה, להקשיב פנימה אל מה שכבר נרקם שם בשקט, ולהשמיע את קולך בעולם — מתוך אמונה שקטה שגם מה שעוד עטוי, כבר נזכר לטובה במקום שאינו נראה לעין.

התקיעה אינה מסלקת את הכיסוי.

היא בוקעת דרכו.

אז-

גם אם עדיין איני רואה את כל האור,

גם אם חלקים בי מכוסים, או עוד אינם פתורים —

אני יכולה להתחיל.

אני יכולה להקשיב לקול השופר,

ולתת למה שעוד נסתר בי

מקום, וזמן, ואור.

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!

זה הכוח שלנו :)