מי מוחא לך כפיים?

מאמר מאת שרה פרוינד

את נתת.

אולי אף אחד לא ידע את זה עדיין, ואולי לא ידעו לעולם — אבל את יודעת.

הגוף שלך יודע.

ברגע שהחיים האלה החלו להירקם בתוכך, משהו בך נפתח. הדם שלך התחיל לזרום אחרת, הכליות שלך עבדו קשה יותר, הלב שלך — עוד לפני שהעזת להאמין — כבר התחיל לאהוב.

וזה לא משנה כמה זמן זה נמשך. יום, שבועות, חודשים.

בכל אחד מהימים האלה נשאת בתוכך עולם שלם.

בכל אחד מהם נתת מעצמך, מדמך, מכוחך, בשקט, בלי לבקש דבר בתמורה.

את נתת. באמת נתת. וחווית.

אני רוצה במסגרת המאמר הזה לדבר על אחת הנקודות הכואבות שיש בתהליך של אובדן הריון - חוסר ההכרה הסביבתית, שקיים בדרך כלל במסע הריון ולידה תקינים.

כשאישה יולדת, העולם נעמד לצידה. דלתות נדפקות, סירים מגיעים, ידיים מושטות. "כל הכבוד," לוחשים לה, "איזו גיבורה", "איזה ילד מתוק".

היא נחה, והכל סביבה אומר לה בלי מילים —

רואים אותך. מה שעשית היה ענק. את ראויה לכל טיפת מנוחה וכבוד.

ההכרה הזו היא לא פינוק. היא צורך ומרפא.

היא הדרך של העולם להחזיר לאם חלק ממה שהיא נתנה, ללחוש לה שהמאמץ שלה נראה, שהוא נחשב, שהוא שווה.

וזה דבר גדול שנלקח ממך.

כי כשההריון נעצר בטרם עת, לא רק החלום נגדע. גם ההכרה נעלמה.

אין דלתות שנדפקות.

אין מי שיישב לצידך ויחזיק את ידך.

לפעמים אין אפילו מי שידע.

את מסתובבת בעולם שממשיך כרגיל, נושאת בתוכך אובדן שלם, מאמץ שלם, כאב שלם — והכל בשקט.

שקט כל כך גדול, עד שלפעמים את שואלת את עצמך אם באמת קרה כאן משהו?...

ואולי מחר את כבר חוזרת לעבודה. מחייכת. מתפקדת. עונה "בסדר" כששואלים מה נשמע.

ואף אחד לא יודע שהגוף שלך עבר רעידת אדמה. שהלב שלך מלא סדקים. שנתת — ואיש לא ראה.

והשתיקה הזו כואבת לפעמים יותר מהאובדן עצמו.

אם את קוראת את זה ומשהו בפנים נלחץ, אם עולה לך דמעה — עצרי כאן רגע.

כי אני רוצה שתשמעי את מה שאף אחד אולי לא אמר לך:

את נתת.

גופך עבד,

נפשך נשאה,

אהבת חיים שלמים גם אם החזקת אותם רק לרגע.

מה שעברת הוא אמיתי, גדול, וראוי לכל ההכרה שבעולם — גם אם העולם שקט מדי מכדי לתת אותה לך.

מה שאת מרגישה נכון.

הכאב שלך נכון.

והמנוחה שאת כמהה אליה — מגיעה לך. במלואה.

ואם העולם לא יודע להעניק לך את ההכרה הזו, בואי נתחיל אנחנו. ובעיקר — בואי תתחילי את.

תני לעצמך לנוח, בלי אשמה, בלי למהר לחזור להיות מי שהיית.

תני לעצמך לבכות מתי שבא לך, לשתוק מתי שבא לך, להרגיש כל מה שעולה בלי לשפוט אותו.

תני לעצמך לכאוב ולהתאבל אם את מרגישה צורך בכך, בלי רעשי רקע של "יהיה תינוק אחר", "אולי העובר היה לא בריא" וכו'.

אל תרוצי לחפש "פיצוי" ועוד הריון שיחליף וישכח את החוויה - ההריון הזה היה אמיתי ועומד בפני עצמו ושום דבר לא יחליף אותו.

תני לגוף שלך מגע רך, עיטוף הוליסטי, טיפול שמזכיר לו שהוא לא לבד ושהוא נשא משהו קדוש.

הקיפי את עצמך ברכות. במתנות קטנות, בחום, במי שאוהב אותך.

לא כי את חלשה — אלא כי את נתת, ומי שנותן כל כך הרבה, ראוי שיקבל.

כי המאמץ שלך היה אמיתי.

והאהבה שלך הייתה אמיתית.

ואת — יותר מכל אחת — ראויה שיראו אותך.

ממני באהבה,

שרה פרוינד

נהנית מהמאמר?

אל תשכחי לשתף, לעשות לייק ולהשאיר תגובה!

זה הכוח שלנו :)

שאלות נפוצות

למה אני מרגישה אבל כל כך עמוק, גם אם ההריון היה מוקדם?

כי אפילו יום אחד של הריון הוא תהליך אמיתי - הגוף שלך השתנה, ההורמונים עבדו, והלב כבר התחיל לאהוב. משך ההריון לא קובע את עומק הקשר או את תוקף הכאב. מה שאת מרגישה נכון ולגיטימי לחלוטין.

מדוע אני מרגישה שאף אחד לא מבין מה עברתי?

אובדן הריון הוא לרוב אבל שקט - הסביבה לא תמיד יודעת, ולכן ההכרה שמלווה לידה פשוט חסרה. זה לא אומר שלא נתת או שלא ראוי להכיר במאמץ שלך. הכאב על השתיקה הזו אמיתי ומובן.

מותר לי לנוח ולהתאושש גם אחרי הפלה מוקדמת?

בהחלט. גופך עבר תהליך פיזיולוגי ורגשי אמיתי, ומגיעה לך התאוששות - מנוחה, עיבוד, ורכות עצמית. זו לא חולשה ולא מותרות, אלא הכרה נכונה במה שעברת.

איך אני יכולה להעניק לעצמי הכרה על מה שעברתי?

דרך מנוחה בלי אשמה, מתן מקום לרגשות, טיפול עיטוף הוליסטי ומגע מרפא, והקפת עצמך ברכות ובאנשים אוהבים. ההכרה מתחילה כשאת בעצמך מכירה במאמץ ובאובדן שלך.